גזר דין בתיק ת"פ 42905-04-13

1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות של תקיפת בן זוג, עבירה לפי סעיף  382(ב)(1) בנסיבות סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין"), תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין ועבירה של נהיגה ביודעין בפסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, התשכ"א- 1961.

2. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 13.3.013, בשעה שאינה ידועה למאשימה, בסמוך לבית הדין השרעי שברחוב כנפי נשרים 7 בירושלים, תקף הנאשם שלא כדין את אשתו  פלונית (להלן: "המתלוננת") ואת אביה פלוני (להלן: "המתלונן") וגרם להם חבלות של ממש. כמפורט בכתב האישום, הנאשם ניגש אל המתלוננת בטרם החל הדיון בבית הדין בעניינם של השניים וחבט בסנטרה בעזרת ידו. לאחר מכן, הכה הנאשם את המתלונן בפניו, באמצעות חפץ שאחז בידו. כתוצאה ממעשי הנאשם, נגרמו למתלוננת המטומה ואדמומיות על סנטרה, ולאביה נגרמו חבלות מדממות והמטומות על מצחו ובגשר אפו.

לאחר שהסתיים הדיון בבית הדין, נכנס הנאשם לרכב מסוג יונדאי, מ.ר. 5898828 ודלק אחר הרכב בו נסעו המתלוננים ועורך דינם, נאפז אשהב. הנאשם נהג ברכב בעודו פסול מלנהוג.

3. הנאשם הודה, במסגרת הסדר טיעון, בעובדות כתב האישום המתוקן, והוסכם כי על הנאשם יושתו 13 חודשי מאסר. עוד הוסכם כי הצדדים יטענו לעניין הפעלתו של מאסר על תנאי של 10 חודשים אשר תלוי ועומד כנגד הנאשם. המאסר המותנה הוטל בשל הרשעתו של הנאשם בעבירה של חבלה ברשלנות לפי סעיף 341 לחוק העונשין.

טיעוני הצדדים

4. לשיטת המאשימה, יש לראות בהרשעתו של הנאשם בעבירות התקיפה על פי כתב האישום דנן, כעבירות שיש בהן כדי להפעיל את המאסר המותנה. לשיטת המאשימה המבחן להפעלתו של מאסר מותנה אינו פורמאלי אלא מהותי ולכן יש לבחון האם יש במעשי האשם כדי לקיים את יסודות העבירה, שבעטיה הוטל התנאי. לדברי ב"כ המאשימה, במקרה הנדון, התנאי הוטל בשל עבירה הדורשת יסוד נפשי של רשלנות ולכן מקל וחומר יש להפעילו מקום בו עבר הנאשם עבירה הדורשת יסוד נפשי של מודעות.  שהרי, הערך החברתי המונח ביסוד שני האיסורים בחוק העונשין הוא זהה.

5. בנוסף טען ב"כ המאשימה, כי בהתאם לסעיף 58 לחוק העונשין, דרך המלך היא, כי הפעלת המאסר על תנאי תיעשה במצטבר לעונש המאסר שהוטל בשל העבירה הנוספת, זולת אם מתקיימים טעמים מיוחדים, ואלו לא מתקיימים בענייננו. לכן טען ב"כ המאשימה, כי על בית המשפט להורות על הפעלת התנאי במצטבר לעונש המאסר המוסכם.

6. מנגד, טענו ב"כ הנאשם, כי לא ניתן להרחיב את תחולתו של התנאי גם לעבירות דומות, מעבר לאלו שצוינו מפורשות בגזר הדין. לו חפץ בית משפט השלום באילת להרחיב את תחולת התנאי, הרי שהיה עליו לעשות כן במסגרת הגדרת התנאי. ואולם, אין לצפות מנאשם, שאינו בקיא ברזי ההליך הפלילי שידע להגדיר מהן עבירות דומות, הגדרה שבמהותה נתונה לפרשנות. במקרה של ספק, הרי שהוא פועל לטובת הנאשם. ב"כ הנאשם בקשו מבית המשפט לישם את ההלכה שנקבעה בע"פ 49/80 מסילתי נגד מדינת ישראל, פד"י לד(3) 808 (להלן: "הלכת מסילתי"),שם נקבע כי נדרשת זהות בין יסודות התנאי לבין היסודות שבהתנהגותו של הנאשם, זאת הן באשר ליסוד העובדתי והן באשר ליסוד הנפשי. לדידם, תנאי זה אינו מתקיים בענייננו, שכן העבירה של תקיפה דורשת יסוד נפשי של מחשבה פלילית, בעוד היסוד הנפשי בעבירת התנאי הוא של רשלנות. לאור האמור, נטען, כי אין להפעיל את התנאי במקרה הנדון, ולחילופין, לו ייקבע כי יש להפעילו, יש לקבוע כי הוא ירוצה בחופף לעונש המאסר המוסכם על פי הסדר הטיעון.

החלת התנאי 

7. המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלה האם עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, בה הורשע הנאשם בתיק זה, טומנת בחובה, את היסודות של העבירה מפעילת התנאי, עבירה של חבלה ברשלנות. כאשר בבסיס המחלוקת שאלת היסוד הנפשי: בעוד עבירה של גרימת חבלה דורשת יסוד נפשי של מודעות לגרימת החבלה, העבירה של חבלה ברשלנות דורשת יסוד נפשי של רשלנות.

8. אכן כפי שטענו ב"כ הנאשם בהלכת מסילתי נקבע כי על מנת להפעיל מאסר מותנה, יש צורך כי בין עבירת מפעילת התנאי לבין עבירת התנאי תהיה זהות ביסודות העבירה, אולם כבר אז קבע בית המשפט  העליון כי המבחן להפעלת עבירת תנאי הינו מהותי:

"הטעם להלכה זו נעוץ במטרה העונשית הניצבת ביסוד המאסר על-תנאי. המחוקק ביקש ליתן לנאשם הזדמנות. התנאי יופעל רק אם הנאשם לא עמד לקח, חזר לסורו, ובהתנהגותו הפלילית חזר ועבר את עבירת התנאי. מכאן מתבקשות שתי מסקנות הנוגעות לעניננו: ראשית, המבחן להפעלת התנאי אינו מבחן טכני-פורמלי אלא מבחן מהותי-עניני. השאלה אינה אם הנאשם הועמד לדין והורשע בעבירה המפורטת בתנאי (התנאי "גניבה" - ההרשעה "גניבה"), אלא השאלה היא אם התנהגותו הפלילית של הנאשם (עליה הועמד לדין והורשע) מקיימת את היסודות של עבירת התנאי. כפי שפרופ' פלר אומר:

"אף אם הנידון ביצע עבירה חמורה יותר, אשר יסודותיה כוללים גם את יסודות עבירת התנאי, וודאי כי הנידון ייחשב כמפר התנאי וזאת... מפני שהתנהגותו העבריינית מקיימת בראש ובראשונה, את עצם יסודות התנאי" (פלר, "הכלל א' = א' + ב' והיקף תחולתו", הפרקליט, כרך כג, ע' 427- 432).

מכאן מתבקשת אף מסקנה שנייה: ההשוואה הראויה אינה בין יסודות עבירת התנאי כפי שהיא מופיעה בספר החוקים, לבין יסודות העבירה בה הורשע הנאשם, כפי שהיא מופיעה בספר החוקים. ההשוואה הראויה היא בין יסודות עבירת התנאי כפי שהיא מופיעה בספר החוקים, לבין היסודות המתקיימים בהתנהגותו של הנאשם, כפי שהורשע עליהם, הלכה למעשה" (ר' עניין מסילתי פיסקה 3)

9. אך לאחרונה ניתנו שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בעניין: עפ"ג (מחוזי ת"א-יפו) 9814-04-13 מדינת ישראל נ' סימן טוב (ניתן 30.10.13) (להלן: "עניין סימן טוב") ועפ"ג 40218-07-13 (מחוזי מרכז-לוד) בלקר נ' מדינת ישראל (ניתן 5.11.13) (להלן: "עניין בלקר"). כאן המקום להעיר כי לא מצאתי להיעתר לבקשת ב"כ הנאשמים שלא להתייחס לפסיקה המשלימה שהגישה המאשימה לאחר מועד הטעונים לעונש, שכן מטבע הדברים, בית המשפט מתעדכן בפסיקה בלא קשר להפניות הצדדיים, ומשכך וודאי שאין בטענה זו ממש.
10. בעניין סימן טוב אוחד הדיון בשני ערעורים אשר עסקו באותה שאלה משפטית, האם ניתן להפעיל מאסר על תנאי שניתן בגין ביצוע עבירה של גניבה כאשר בוצעה עבירה של החזקת נכס חשוד כגנוב. בית משפט השלום נמנע מלהפעיל את התנאי בקובעו כי מדובר בקטגוריות שונות ומכאן שלא נתמלאה הדרישה כי העבירה בה הורשע הנאשם כוללת בחובה את היסודות של עבירת התנאי. אולם בית משפט המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי מטרתו של המאסר על תנאי היא להרתיע מפני התנהגות שבה חטא העבריין בתיק שבו הוטל עליו התנאי. אין מדובר באותה התנהגות מדויקת אלא אותו סוג התנהגות שהענישה המותנית הקודמת התכוונה לאסור ושמפניו ביקשה להרתיע. השאלה אם העבירה המאוחרת באה בגדרי התנאי נבחנת ע"פ הערך החברתי עליו באה העבירה להגן.

11. בעניין בלקר נדונה שאלת החלת מאסר על תנאי שניתן למר בלקר על ביצוע עבירות מרמה מסוג כלשהו. בית משפט מחוזי מרכז קבע כי המערער עבר "עבירת מרמה", משהנפיק לבעלי עסקים תעודות כשרות מבלי שהיה מוסמך להנפיקן, ולכן ניתן  להפעיל את התנאי גם כשמדובר בסיוע לעבירה של הונאה בכשרות.

12. ברע"פ 6352/12 סעדה נ' מדינת ישראל (ניתן 23.9.12) קבע בית משפט העליון מפי כב' השופט רובינשטיין כי בעניינו של מי שהורשע בבימ"ש השלום בעבירה של חבלה במזיד ברכב ושל ניסיון גניבת רכב, התקיימו הן יסוד של אלימות והן עבירה מסוג פשע, ומשכך התנאים להפעלת המאסר המותנה שהושת עליו בגין הרשעתו בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות בתיק קודם חלים תוך קביעה כי יש לתת את הדעת לכוונת בית המשפט שהטיל את התנאי:

"כפי שציין בית המשפט המחוזי, אין מחלוקת של ממש בדבר האפשרות, כי גם אלימות נגד רכוש אלימות היא. ואולם נגרס, כי עבור המבקש, "אין פירוש זה מובן לו וברור מאליו, לדעת ששבירת חלון רכב, אגב ניסיון לגנבו, תפעיל את התנאי בעבירת אלימות מסוג פשע" (פסקה 25 לבקשה). אלא שנוכח חובתו של בית המשפט לנסח תנאי ברור שיגדיר "אילו עבירות רצו ללכוד ברשת" כמוזכר מעלה, ונוכח האפשרות הניצבת בפניו להגדיר תנאי רחב עד כדי "פשע כלשהו", אינני מוצא להניח, כי סגן הנשיאה מודריק התכוון לצמצם את יריעת התפרשות התנאי ל"עבירות אלימות" כלפי גופו של אדם בלבד; אלימות היא אלימות היא אלימות. אף אינני בטוח, בכל הכבוד, כי רואה אני עין בעין עם בית משפט השלום, בכל הנוגע למשקל שיש ליתן לנסיבות העבירה הראשונה במסגרת פרשנות התנאי, שכן דרישה זו אינה עולה מן ההלכות המצוינות מעלה, בעניין דוויק ובעניין מסילתי (בהן ביקש בית המשפט דווקא, שלא להכפיף את תחולת התנאי לנסיבות הרקע עליו ניתן)" (ר' פיסקה יא)